Rambam, 3 chapters per day for Thursday, 22 Tishrei, 5785

הלכות טומאת צרעת פרק יד

א) צרעת בתים, כשני גריסין זה בצד זה: נמצא רוחב הנגע כמו מקום צמיחת שש שערות בגוף, ואורכו כשתים עשרה שערות בריבוע; והפחות משיעור זה בבתים, טהור. וכל השיעורין, הלכה.

ב) שלושה סימני טומאה יש בבתים -- מראה ירקרק, ומראה אדמדם, והפשיון; וכולן מפורשין בתורה. ושני המראות, מצטרפין זה עם זה. ופשיון הסמוך, כל שהוא; והרחוק, כגריס; אבל החוזר אחר היטוח, כשני גריסין.

ג) אין נגעי בתים מטמאין, עד שיהיה מראה הנגע שפל מן הקיר -- שנאמר "שקערורות" (ויקרא יד,לז), שיהיו שוקעות בקירות. ובשני המראות מסגירין, או מחליטין. ובפשיון נותצין; ואם פשה אחרי היטוח, נותץ את כל הבית כמו שיתבאר.

ד) כשיראה נגע בבית -- אפילו חכם שהוא יודע שזה נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי, אלא אומר לכוהן, כנגע נראה לי. "וציווה הכוהן ופינו את הבית" (ויקרא יד,לו) -- אפילו חבילי עצים, וחבילי קנים; ואחר כך יבוא הכוהן, וייכנס ויראה הנגע. [ה] ובית אפל, אין פותחין בו חלונות לראות את נגעו; אלא אם אין הנגע נראה בו, טהור.

ה) ואחר שיראה הכוהן את הנגע, ייצא; ויעמוד על פתח הבית בצד המשקוף, ויסגיר או יחליט או יפטור: שנאמר "ויצא הכוהן מן הבית, אל פתח הבית; והסגיר" (ויקרא יד,לח) -- לא שיסגיר והוא בתוך ביתו, או בתוך בית המנוגע, או תחת המשקוף, אלא בצד פתחו. ואם עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו, והסגיר -- הרי זה מוסגר.

ו) אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיה בו ארבע אמות על ארבע אמות או יתר, ויהא לו ארבעה כתלים; והוא בנוי בארץ באבנים ועפר ועצים, שנאמר "את אבניו ואת עציו, ואת, כל עפר" (ויקרא יד,מה). אבל אם היה בו פחות מארבע אמות על ארבע אמות, או שהיה עגול, או שהיה בעל שלושה כתלים, או בעל חמישה, או שהיה בנוי בספינה, או תלוי על ארבע קורות -- אינו מיטמא בנגעים; היה בנוי על ארבעה עמודים, מיטמא בנגעים.

ז) כמה אבנים יהיו בו, אין פחות משמונה -- שתי אבנים בכל כותל, כדי שיהיה כל כותל ראוי לנגע: שאין הבית מיטמא בנגעים, עד שייראה בו כשני גריסין על שתי אבנים -- שנאמר "את האבנים, אשר בהן הנגע" (ויקרא יד,מ). וכמה עצים יהיו בו, כדי ליתן תחת המשקוף; ועפר, כדי לתת בין פצים לחברו. אבל אם היה בו פחות משיעורין אלו, אינו מיטמא בנגעים.

ח) הלבנים והשיש, אינם חשובין כאבנים. בית שאחד מצידיו מחופה בשיש, ואחד בסלע, ואחד בלבנים, ואחד בעפר -- אינו מיטמא בנגעים. [ט] בית שלא היו בו אבנים ועצים כשיעור, ונראה בו נגע, ואחר כך הביא לו אבנים ועצים ועפר -- הרי זה טהור.

ט) [י] בית שסיככו בזרעים, ביטלן; הואיל ומשמשין תשמיש עץ, הרי הם כעץ, ואם נטמא הבית, נטמאו עימו טומאה חמורה כמו שיתבאר.

י) [יא] ירושלים וחוצה לארץ, אין מיטמאין בנגעים -- שנאמר "בבית, ארץ אחוזתכם" (ויקרא יד,לד), וירושלים לא נתחלקה לשבטים; ובתי הגויים שבארץ ישראל, אין מיטמאין בנגעים.

יא) [יב] הלוקח בתים מן הגויים, ייראה כתחילה. [יג] בית שצידו אחד גוי וצידו אחד ישראל, צידו אחד בארץ וצידו אחד בחוצה לארץ -- אינו מיטמא בנגעים. ושאר כל הבתים שבארץ ישראל מיטמאין בנגעים, בין צבועין בידי אדם בין צבועין בידי שמיים. [יד] בית האישה, בית השותפין, בית הכנסת או בית המדרש שיש בהן דירה לחזנין או לתלמידים -- מיטמאין בנגעים. [טו] קירות האיבוס, וקירות המחיצה שבבית -- אין מיטמאין בנגעים.

הלכות טומאת צרעת פרק טו

א) נגעי בתים -- יש בהם הסגר שלושה שבועות, שהן תשעה עשר יום: שיום שביעי עולה לכאן ולכאן, ויום שלושה עשר עולה לכאן ולכאן; נמצאת אתה למד שאם צרך לשלושה שבועות -- רואהו בשביעי, וביום שלושה עשר, וביום תשעה עשר. והסגר בתים שלושה שבועות, אינו מפורש בתורה; וכן רוב דיני נגעי בתים, דברי קבלה הן. [ב] וכל הדינין המפורשין בהם בתורה ובדברי קבלה, כך הם:

ב) כשיבוא הכוהן ויראה הנגע שוקע ירקרק או אדמדם, כמו שביארנו -- יסגיר שבעת ימים; ואפילו מצאו כולו בתחילה ירקרק או אדמדם, יסגיר. ובשביעי רואהו: אם כהה הנגע, ואין צריך לומר אם הלך -- קולף מקום הנגע בלבד, והבית טהור; מצאו שעמד בעיניו, ולא פשה -- מסגיר שבוע שני.

ג) ביום שלושה עשר, רואהו: אם כהה הנגע, או הלך לו -- קולף מקום הנגע, ומטהר את הבית בציפורים. ואם מצא הנגע שפשה בסוף שבוע שני, או שעמד בעינו -- חולץ את האבנים שבהן הנגע, ומקצה העפר אל מחוץ לעיר, וטח את כל הבית, ומסגירו שבוע שלישי.

ד) וביום תשעה עשר, רואהו: אם חזר בו נגע כשני גריסין -- הרי זה פשיון אחרי היטוח, ונותץ את כל הבית; ואם לא חזר בו הנגע, מטהרו בציפורים. וכל זמן שיחזור בו הנגע, קודם שיטהרו בציפורים -- הרי זה יינתץ; ואם נראה בו נגע אחר שטיהרו בציפורים, ייראה כתחילה.

ה) וכן אם פשה הנגע בסוף שבוע ראשון -- חולץ את האבנים שבהן הנגע, וקוצה העפר חוץ לעיר, וטח את כל הבית, ומסגירו שבוע שני; ורואהו: אם מצא בו נגע כשני גריסין -- הרי זה פשיון אחרי היטוח, ונותץ את כל הבית; ואם לא חזר בו נגע, מטהרו בציפורים. וכל זמן שייראה בו נגע, קודם טהרה בציפורין -- יינתץ; ואם נראה בו נגע אחר שטיהרו בציפורים, ייראה כתחילה.

ו) [ג] כשהוא חולץ את האבנים אשר בהן הנגע, אינו חולץ פחות משתי אבנים, ואינו נוטל אבנים מצד זה, ומביאן לצד זה -- שנאמר "ולקחו אבנים אחרות" (ויקרא יד,מב); ולא עפר מצד זה, ומביא לצד זה -- שנאמר "ועפר אחר ייקח" (שם). ואינו טח בסיד, אלא בעפר -- שנאמר "ועפר אחר ייקח, וטח את הבית" (שם). אינו מביא אבן אחת תחת שתיים שחלץ, ולא שתים תחת אבן אחת חלוצה, אלא מביא שתיים תחת שתיים; ויש לו להביא שתיים, תחת שלוש.

ז) [ד] היה הכותל בינו לבין חברו -- שניהן חולצין, ושניהן קוצין את העפר, ושניהן מביאין אבנים אחרות; אבל בעל הבית לבדו מביא את העפר -- שנאמר "ועפר אחר ייקח, וטח את הבית" (ויקרא יד,מב), אין חברו מיטפל עימו בטיחה.

ח) [ה] אבן שבזווית -- בזמן שהוא חולץ, חולץ את כולה; ובזמן שהוא נותץ, נותץ את שלו ומניח את של חברו. ויש בדבר ספק אם תהיה זו של חברו, כמו יד לאבן שלו.

ט) [ו] בית שנראה בו נגע, והייתה עלייה על גביו -- נותן את הקורות לעלייה; נראה בעלייה, נותן את הקורות לבית. לא הייתה עלייה על גביו -- אבניו ועציו ועפרו, ניתצין כולן עימו; ומציל את המלבנין, ואת סריגי החלונות.

י) [ז] הלוקח אבנים מבית מוסגר, ובנה אותן בבית טהור -- חזר הנגע למוסגר, חולץ את האבנים שבטהור. נראה נגע על האבנים שבנה, המוסגר יינתץ; והבית השני -- מסגירין אותו בנגע זה, כדין כל בית שנראה בו נגע כתחילה.

יא) [ח] כיצד מטהרין את הבית המנוגע, אחר החליצה והטיחה -- מביא מים חיים בכלי חרס ושתי ציפורים ועץ ארז ואיזוב ושני תולעת, כטהרת אדם שביארנו לכל דבר, אלא שבאדם מזה שבע פעמים לאחר ידו של מצורע, ובבית מזה שבע פעמים על המשקוף של בית מבחוץ; ושאר כל מעשיהן שווין.

הלכות טומאת צרעת פרק טז

א) בית המנוגע, אב מאבות הטומאות: כל הנוגע בו, יטמא. וכן אבנים שחולצין ממנו אחר הסגר, או אבנים ועצים ועפר של בית כשנותצין אותו -- כולן אבות טומאות; וכל כזית מהן, מטמא אדם וכלים במגע ובמשא ובביאה.

ב) כיצד, אם נכנס מהן כזית לבית טהור, נטמא כל אשר בבית מאדם וכלים -- שכולן מטמאין בביאה, כאדם מצורע. וכולן אסורין בהנאה; ואם שרפם, ועשה מהם סיד -- הרי זה אסור בהנאה: שנאמר "צרעת ממארת" (ויקרא יד,מד) -- תן בו מארה, ואל תיהנה בו. וכולן -- משלחין אותם חוץ לעיר, אף על פי שאינה מוקפת חומה.

ג) [ב] בית מוסגר -- אינו מטמא אלא מתוכו, שנאמר "והבא אל הבית, כל ימי הסגיר אותו -- יטמא, עד הערב" (ויקרא יד,מו). אבל המוחלט -- מטמא מתוכו ומאחוריו, שהנוגע בו מאחוריו טמא: שנאמר "צרעת ממארת... בבית, טמא הוא" (ויקרא יד,מד) -- וכי טהור היה, אלא הוסיף לו טומאה על טומאתו, שיהיה כולו טמא, ויטמא מאחוריו. וכן אבנים שיש בהן הנגע במוסגר, מטמאין מאחוריהן.

ד) [ג] אחד המוסגר והמוחלט, לטמא בביאה. כיצד, בית שהיה מסך על גבי בית מנוגע, בין מוחלט בין מוסגר, או אילן שהוא מסך עליו -- העומד תחת האילן, או הנכנס לבית החיצון -- טמא: שהרי הוא והבית הטמא, תחת אוהל אחד.

ה) וכן אבן מנוגעת הנכנסת לאוהל, והונחה שם -- נטמא כל אשר באוהל. הייתה מונחת תחת האילן, והטהור עובר -- נטמא; היה הטהור עומד תחת האילן, ועבר אדם באבן מנוגעת -- לא טימאהו. ואם הניחה שם, טימאהו: שמושב המנוגע כמוהו -- בין אדם בין כלים, בין אבנים ועציו ועפרו.

ו) [ד] המאהיל בידו על אבן מנוגעת, או שהאהילה עליו -- טהור: עד שייגע. [ה] טהור שנכנס לבית מנוגע דרך אחוריו, אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו -- טהור: שנאמר "והבא אל הבית" (ויקרא יד,מו), דרך ביאה טימאה תורה.

ז) [ו] טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא, נטמא. וכן טלית טהורה שהכניס ממנה שלוש על שלוש לבית טמא, נטמאת; וכן כלי חרס שהכניס אווירו לבית טמא, נטמא. אבל שאר כלים, עד שיכניס רוב הכלי; ומשיכניס רובו, נטמא מיד.

ח) במה דברים אמורים, בכלים שנכנסו חלוצין. אבל אדם מישראל שנכנס לבית מנוגע, והוא לבוש בבגדיו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו בידיו -- הרי האדם טמא מיד; ובגדיו טהורים, עד שישהה שם כדי שיסב אדם ויאכל כשלוש ביצים פת חיטים בלפתן: שנאמר "והשוכב בבית, יכבס את בגדיו; והאוכל בבית, יכבס את בגדיו" (ויקרא יד,מז) -- וכי תעלה על דעתך שאין בגדיו מיטמאין, עד שיאכל שם; אלא ליתן שיעור לשוכב כאוכל. ואחד השוכב, או היושב או העומד -- אם שהה כדי לאכול שיעור האכילה האמורה, נטמאו בגדיו.

ט) [ז] מי שנכנס לבית מנוגע, וכליו על כתפיו, וסנדלו וטבעתו בכפיו -- הוא והם טמאין מיד: שאינו מציל מליטמא מיד, אלא כלים שהוא לבוש בהם. וכן הגוי והבהמה שהיו לבושין בכלים, ונכנסו לבית המנוגע -- נטמאו הכלים מיד; אבל הגוי אינו מקבל טומאה, כבהמה.

י) [ח] מי שהיה עומד בבית מנוגע, ופשט ידיו חוץ לבית, וטבעותיו בידיו -- אם שהה כדי אכילת השיעור -- נטמאו הטבעות, אף על פי שהם בחוץ. וכן העומד בחוץ, ופשט ידיו לבית מנוגע -- נטמאו ידיו בלבד מיד. ואם שהו שם כדי אכילת השיעור, נטמאו טבעותיו; ואם לא שהו, טהורות.

יא) [ט] כל המציל בצמיד פתיל באוהל המת, מציל מכוסה בבית המנוגע; וכל המציל מכוסה באוהל המת -- אפילו היה מגולה בבית המנוגע, הרי זה טהור.

יב) כיצד, כלי חרס או כלי אבנים וכלי אדמה וכיוצא בהם, שהיו אוכלין ומשקין וכלים בתוכם, והיו מכוסין בבית המנוגע -- אף על פי שאינם מוקפין צמיד פתיל, הם וכל מה שבתוכם טהורין. הבור והחדות שבבית המנוגע -- אף על פי שהן מגולין, כלים שבתוכם טהורין.

יג) [י] הצרעת -- הוא שם האמור בשותפות, כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה: שהרי לובן עור האדם, קרוי צרעת; ונפילת קצת שיער הראש או הזקן, קרוי צרעת; ושינוי עין הבגדים או הבתים, קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם -- אינו ממנהגו של עולם, אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירם מלשון הרע.

יד) שהמספר בלשון הרע, משתנות קירות ביתו. אם חזר בו, יטהר הבית; אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית -- משתנין כלי העור שבביתו, שהוא יושב ושוכב עליהם. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו, משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו, יטהרו; ואם עמד ברשעו עד שיישרפו -- משתנה עורו ויצטרע, ויהיה מובדל ומפורסם לבדו, עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים, שהוא הלצות ולשון הרע.

טו) ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר "הישמר בנגע הצרעת... זכור את אשר עשה ה' אלוהיך, למרים, בדרך" (דברים כד,ח-ט): הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה, שדיברה באחיה שהיא גדולה ממנו בשניים, וגידלתו על ברכיה, וסיכנה בעצמה להצילו מן הים; והיא לא דיברה בגנותו, אלא טעת שהשוותו לשאר נביאים. והוא לא הקפיד על כל אלו הדברים, שנאמר "והאיש משה, עניו מאוד" (במדבר יב,ג). ואף על פי כן, מיד נענשה בצרעת.

טז) קל וחומר לבני אדם הרשעים הטיפשים, שמרבים לדבר גדולות ונפלאות; לפיכך ראוי למי שרצה לכוון אורחותיו, להתרחק מישיבתם ומלדבר עימהם, כדי שלא ייתפס אדם, ברשת רשעים וסכלותם. וזו היא דרך ישיבת הלצים הרשעים: בתחילה מרבין בדברי הבאי, כעניין שנאמר "וקול כסיל, ברוב דברים" (קוהלת ה,ב); ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים, כעניין שנאמר "תאלמנה, שפתי שקר: הדוברות על צדיק, עתק" (תהילים לא,יט); ומתוך כך יהיה להם הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם, כעניין שנאמר "ויהיו מלעיבים, במלאכי האלוהים, ובוזים דבריו, ומיתעתעים בנביאיו" (דברי הימים ב לו,טז); ומתוך כך באין לדבר באלוהים וכופרין בעיקר, כעניין שנאמר "ויחפאו בני ישראל, דברים אשר לא כן, על ה', אלוהיהם" (מלכים ב יז,ט).

יז) והרי הוא אומר בהם "שתו בשמיים, פיהם; ולשונם, תיהלך בארץ" (תהילים עג,ט). מי גרם להם לשית בשמיים פיהם, לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להם ישיבת קרנות, וישיבת כנסייות של עמי הארץ, וישיבת בתי משתאות עם שותי שיכר.

יח) אבל שיחת כשרי ישראל וצדיקיהם אינה אלא בדברי תורה, וחכמה; לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידם, ומזכה אותם בה -- שנאמר "אז נדברו יראי ה', איש אל ריעהו; ויקשב ה', וישמע, וייכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה', ולחושבי שמו" (מלאכי ג,טז).